המוקדם ביותר היה בתקופת האביב והסתיו. תה לא היה שונה מירקות אחרים בעיני אנשים. הדרך שבה אנשים אכלו אותו הייתה להוסיף תבלינים ולהרתיח אותו. בשושלת האן המערבית יתווספו תבלינים כמו בצל, ג'ינג'ר, שום או נענע, והקצף הצף יוסר לפני השתייה. מכיוון ששיטה זו דומה לשיטת הכנת מרק ודייסה, הדבר המבושל נקרא דייסת תה. עד כה, מנות רבות יוסיפו תה, כמו שרימפס לונגג'ינג, תה קר וכן הלאה.
עד לשושלת טאנג, התה הפך למשקה פופולרי בכל רחבי המדינה. שיטת סוף התה היא הדרך העיקרית של אנשים לשתות תה בתקופת שושלת טאנג. ראשית, יש לטחון את התה בזהירות, ולאחר מכן לסנן כדי לבחור את קצף התה בגודל המתאים. לאחר שהמים בקומקום רותחים, מוסיפים קצף תה ומערבבים אותו בעדינות עם מדיניות במבוק. כשהתה חם ועולה על גדותיו, אפשר לשתות אותו. לו יו התנגד בתוקף להוספת תבלינים שונים לתה בקלאסי התה, שייסד את תרבות שתיית התה של ימינו. מאז, התה הפך למשקה פופולרי שאהוב על אנשים בכל הרמות.
שושלת סונג הקדישה יותר תשומת לב לשתיית תה, מה שניתן לראות מהנוחות שבהכנת עוגות תה. קודם כל, אנו מקדישים תשומת לב רבה לבחירת חומרי הגלם. כל עוד מעט לב תה ספוג במי מעיינות, לאחר אידוי ולחיצה חוזרים ונשנים, מפתחים אותו בקפידה לקצף ומוסיפים לו תבלינים שונים להכנת עוגות תה. ככל שהתהליך מורכב יותר, כך המחיר של עוגות התה יהיה גבוה יותר. תה טוב כזה חייב להתבשל בטכניקות מעולות. לכן, בשושלת סונג, "לחימת התה" החלה לעלות. היא המשיכה לחדש בשיטות חליטה, ופיתחה את המלאכה הזו לתוכנית צפייה עם מיומנות ויופי כאחד.
