ההרגל של הצרכן האפריקאי להוסיף סוכר לתה אינו בגלל שהתה הירוק הוא ""מר טבעי", אלא נובע מהתרבות המקומית והרגלי הצריכה. למעשה, לתה ירוק-איכות גבוהה יש באופן טבעי טעם לוואי מתוק-טעם ראשוני מעט מר, ואחריו טעם לוואי מתוק בגרון. "המתיקות הבסיסית" הזו הופכת לנקודת מכירה מרכזית עבור תה בדרגה גבוהה-. המקור המדעי למתיקות בתה המתיקות במרק תה מגיעה בעיקר משלושה סוגי חומרים: סוכרים מסיסים: חד-סוכרים (גלוקוז, פרוקטוז) ודו-סוכרים (סוכרוז) בתה תורמים ישירות למתיקות. תכולת הסוכר המסיס בתה ירוק מזוקק היא כ-4.5%-6.5%, כאשר דרגות גבוהות יותר מכילות רמות גבוהות יותר. תיאנין: מהווה 50%-70% מסך חומצות האמינו החופשיות בתה, יש לו טעם מתוק באופן טבעי, מקל על מרירות, משפר מתיקות, והוא תורם הליבה לטעם המרענן והמתוק של התה הירוק. מנגנון הטעם לוואי: פוליפנולים של תה (במיוחד קטצ'ינים) נקשרים עם חלבוני הרוק בפה ליצירת סרט זמני, המייצרים תחושת עפיצות; לאחר קריעת הסרט, בלוטות הטעם נחשפות מחדש- וחומרים מתוקים נתפסים, ויוצרים חווית טעם ""מריר קודם, ואז מתוק"". ""הרגל תוספת מתוקה"" ולחץ מחירי הסוכר בשוק האפריקאי צרכנים בצפון ומערב אפריקה בדרך כלל מרתיחים תה ירוק עם כמויות גדולות של סוכר לבן ונענע טרייה, ויוצרים משקה לאומי חזק, מתוק ומרענן. ההרגל הזה נובע בחלקו ממסורת תרבותית-המרוקאים מאמינים ש"אדם יכול ללכת יום בלי אוכל, אבל לא יום בלי תה,"" שבו תה נושא משמעות סמלית באינטראקציות חברתיות, ומתיקות מייצגת כבוד לאורחים. עם זאת, על רקע עליית מחירי הסוכר, תה ש""מפחית סוכר מבלי לוותר על הטעם"" צובר פופולריות בקרב עקרות בית. תה בדרגה-ת גבוהה, בשל התוכן העשיר יותר של חומצות אמינו וסוכרים מסיסים, יכול להשיג טעם עדין ומתוק גם עם פחות סוכר, מה שהפך ליתרון תחרותי שחברות התה משפרות באופן פעיל בעת מיזוג."
